עלייה קפילרית: למה הרטיבות מטפסת בקיר
זו אחת התופעות שהכי מבלבלות בעלי דירות: הרצפה נראית יבשה, ודווקא הקיר נרטב — ותמיד עד אותו גובה בערך. ההסבר הוא פיזיקלי, והוא גם מסביר למה כל צביעה נכשלת.
מה זו בכלל עלייה קפילרית
חומרי בנייה — טיח, בלוק, בטון — אינם אטומים. יש בהם רשת של נקבוביות זעירות, ובנקבוביות צרות מספיק מים מטפסים כלפי מעלה בניגוד לכוח הכבידה. זו אותה תופעה שגורמת למים לעלות בקצה של מגבת נייר שנוגעת בשלולית.
בבניין זה עובד כך: יש מקור לחות בתחתית — שכבת מצע רטובה מתחת לריצוף, יסוד לח או קרקע רוויה — והקיר שנוגע בו מתחיל לשאוב. הלחות עולה עד לגובה שבו קצב האידוי מפני הקיר משתווה לקצב העלייה, ושם היא נעצרת.
הסימנים שמזהים אותה
גובה אחיד. זה הסימן המובהק ביותר. פס רטיבות שרץ לאורך הקיר בגובה פחות או יותר קבוע, ולא כתם עגול שמתפשט מנקודה.
אבנית לבנה. המים שעולים נושאים איתם מלחים מהחומר. כשהם מתאדים בפני הקיר, המלחים נשארים ויוצרים ציפוי לבן גבישי — לפעמים גם נטיפים קטנים.
התקלפות מלמטה כלפי מעלה. הצבע והטיח נפגעים קודם בתחתית, ובהדרגה למעלה.
למה צביעה לא פותרת
זו הנקודה שעולה בכל שיחה. הצבע הוא שכבה על פני הקיר; הלחות מגיעה אליו מבפנים. כל עוד המקור פעיל, הלחץ מבפנים ימשיך לדחוף — וגם צבע אנטי-רטיבות יתקלף, רק קצת יותר מאוחר.
גרוע מזה: שכבה אטומה יכולה להעביר את הבעיה. אם חוסמים את האידוי בנקודה אחת, הלחות פשוט עולה גבוה יותר או יוצאת במקום אחר.
מה כן פותר
לעצור את המקור. ברוב המקרים שאנחנו פוגשים, המקור הוא רטיבות שיושבת בשכבת המצע מתחת לריצוף. כשמייבשים אותה, הקיר מפסיק לקבל אספקה — ואז, אחרי שהוא עצמו מתייבש ונמדד, אפשר לשפץ בביטחון.
הסדר הזה חשוב. שיפוץ של קיר שעדיין לח הוא כסף שנזרק.