מים כלואים מתחת לריצוף
״הנזילה תוקנה, אז זה נגמר״ — זו ההנחה שעולה הכי הרבה כסף. המים שכבר נכנסו לשכבה שמתחת לאריחים נשארים שם, והם אינם הולכים לשום מקום בכוחות עצמם.
למה הם לא מתאדים
כדי שמים יתאדו, הם צריכים מגע עם אוויר. שכבת המצע מתחת לריצוף מכוסה באריחים ובדבק, ופתוחה לאוויר רק דרך המישקים הדקים — שגם הם ברובם סתומים בפוגה.
התוצאה היא שהמים כלואים במובן המילולי. לעומת שלולית על הרצפה שנעלמת ביום, אותה כמות מים בשכבת המצע יכולה להישאר חודשים.
הסימנים המוקדמים
לרוב הסימן הראשון אינו ברצפה אלא בקיר: כתם שעולה בתחתית, צבע שמתקלף, אבנית לבנה. אחר כך מופיעים סימנים ברצפה — פוגה שמשחירה, אריח שנשמע חלול, תחושת קור באזור ממוקד.
אם יש שכן מתחת, לפעמים הוא זה שמגלה ראשון: כתם בתקרה שלו.
מה זה עושה בינתיים
הלחות עולה בקירות ופוגעת בטיח ובצבע. היא מגיעה לפרקט ומעקמת אותו, ולריהוט שנוגע בקיר. היא יוצרת סביבה שבה עובש מתפתח — במקומות סגורים, מאחורי ארונות ומתחת לרצפה, כלומר שם שלא רואים אותו עד שהוא כבר נרחב.
ויש גם צד כלכלי: ככל שהזמן עובר, האזור הרטוב גדל, והטיפול נעשה ארוך ויקר יותר.
איך מוציאים אותם
לא בייבוש אוויר בחדר ולא במאוורר — אלה מטפלים בפני הרצפה. מוציאים אותם דרך פתחים של מילימטרים בודדים שנפתחים במישקים, שדרכם מזרימים אוויר יבש אל תוך המצע ושואבים את הלחות החוצה. הריצוף עצמו אינו נפגע, והפתחים נאטמים בסיום.
הקריטריון לסיום הוא מדידה — ערכי רוויה בכל נקודת טיפול — ולא המראה של הרצפה.